אודיסיאה באלג'יריה

אפריל 1985, נמל ענאבה, אלג'יריה: באישון ליל מפוצצים לוחמי שייטת 13 את אוניית הטרור של אש"ף "מון לייט" כדי למנוע פיגוע קטלני בתוך בסיס הקריה בתל אביב • 24 שנים אחרי, "ישראל היום" מביא את סיפורם של הלוחמים שהוציאו אל הפועל מבצע מהנועזים בתולדות ישראל • הגילוי המודיעיני המדאיג, הקפצת הלוחמים בחצות, התקלות הטכניות הבלתי נגמרות וההתמודדות עם ים סוער וסביבה עוינת, 2,900 ק"מ מחופי המדינה • מבצע "דרך נץ" - הפרטים שעד כה נותרו באפלה

אריאל שמידברג (צילומים: קוקו; רפרודוקציות: הרצל שפירא)

 

סירות שייטת 13, הקומנדו הימי

שטו במשך שבועיים. סטי"ל של חיל הים, שנות ה?80

|

צילום: הרצל שפירא (רפרודוקציה)

הרמטכ"ל דאז, משה לוי (ז"ל) ומפקד חיל הים, אברהם בן?שושן

רס"ן חזי משיטה, מפקד אח"י קשת

רס"ן חזי משיטה, מפקד אח"י קשת

<<

 

1

2

3

4

>>

 

רבות כבר דובר על הפעולה הנועזת של חיל הים באביב 1985, אז הוציאו לוחמיו אל הפועל את אחד המבצעים המורכבים והרחוקים ביותר מגבול ישראל שבוצעו מאז ומעולם. פורסם - וטרם הושלם. סיפורם של המשתתפים במבצע, המובא כאן לראשונה, חושף תמונה מעוררת השתאות ומוכיח שוב עד כמה קצהו של הקרחון רחוק מללמד על שנותר מתחת לפני המים.

קצת יותר מ?24 שנים עברו מאז הלילה שנכנס לספרי ההיסטוריה של צה"ל ושל חיל הים בעקבות הפיצוץ שהרעיד את מימי נמל ענאבה שבמזרח אלג'יריה - פיצוץ שהטביע את ה"מון לייט", אוניית הטרור של אש"ף. הפרטים מעוררים את הדמיון: כ?2,900 קילומטרים מגבול ישראל, בחסות הלילה, הצליחה קבוצה קטנה של לוחמי עילית להצמיד חומר נפץ לדופן הספינה - ולהתרחק מהמקום ללא פגע ומבלי שיתגלו, חרף מזג האוויר הסוער.

אך הפיצוץ עצמו היה, כאמור, רק קצה קצהו של מבצע "דרך נץ". ההכנות המסובכות, התקלות הבלתי צפויות, ההתמודדות הקשה עם הפלגה ארוכה בת כשבועיים, ובעיקר הנחישות ועוז הרוח של הלוחמים - כל אלה נותרו במחשכים. עד עכשיו.

שר הביטחון על הכוונת

על חייו - ובעיקר מותו - של המחבל אבו ג'יהאד, יד ימינו של יאסר ערפאת בראשות אש"ף - ידוע. ח'ליל אל?ווזיר - שמו האמיתי - נכנס לכוונת הישראלית כבר בשנת 1985, כשהתברר כי הוא מתכנן לבצע פיגוע בלב ליבה של מערכת הביטחון הישראלית: מחנה הקריה בתל אביב.

על פי דיווחים זרים, מספר שתיים באש"ף אף ניצל ממספר ניסיונות התנקשות - עד אשר השיגו צה"ל בפעולה נועזת בפרברי תוניס, בירתה של תוניסיה, בשנת 1988. אבו ג'יהאד פיקד על הכוחות הצבאיים של אש"ף והיה ה"מוח" מאחורי מספר פיגועים שזיעזעו את החברה הישראלית, בהם ההשתלטות על מלון "סבוי" בתל אביב והפיגוע ב"אוטובוס הדמים" בכביש החוף.

רבים מהפיגועים שהוציא אבו ג'יהאד אל הפועל תוכננו ובוצעו באמצעות חדירה מהים - אלמנט חשוב בסיפור התכנון החבלני שהוביל את צה"ל להכרה שאין מנוס מלהוציא אל הפועל פעולה נועזת כמבצע "דרך נץ". ההתמקדות בים קיבלה משנה תוקף עבור ראשי אש"ף בשנת 1982, כשאולצו לעזוב את ביירות לטובת תוניס בשל המצור שהטיל עליהם צה"ל. אז החליט אש"ף להקים שורה של בסיסים במקומות נוספים דוגמת תימן, אלג'יריה ולוב.

"חשוב להבין את ההקשר ההיסטורי", מספר אלוף (מיל') אברהם בן?שושן, מפקד חיל הים בין 1985 ל?1989 וכיום מנכ"ל קרן תל אביב לפיתוח, "כשערפאת הבין שהגבולות ביבשה חסומים, הוא החליט להשקיע מאמץ רציני בפעילות חבלנית דרך הים. אבו ג'יהאד וערפאת רצו שייטת משלהם, ועד 1979 היו להם פעולות מוצלחות".

ב?1984 החליטו ערפאת וסגנו כי היעד המרכזי הבא הוא פיגוע ראווה בישראל ביום הזיכרון ב?1985. זמן מה לאחר מכן החל מידע מדאיג ביותר לזרום למודיעין הישראלי. עם הזמן נודע כי אש"ף רכש שתי אוניות סוחר בינוניות - ה"מון לייט" וה"אטווירוס" - למטרה לא ברורה. אך התשובות לא איחרו לבוא. "במרתפים שבתל אביב האנשים החלו להבין שמתארגנת חוליה בקצה השני של הים התיכון", סיפר קצין בכיר בחיל הים שהיה מעורב בסוד העניין.

החלום על ייסוד "קומנדו ימי פלשתיני" היה תוכניתו הגדולה והשאפתנית ביותר של אבו ג'יהאד. בגיבויו של ערפאת חזר אבו ג'יהאד ל"ימים הטובים" בשנות ה?70 ותיכנן פיגוע בישראל דרך הים באמצעות אחת האוניות שנרכשו. הלוחמים המובחרים היו אמורים להסתתר במכולה שבירכתי האונייה כשהם מצוידים ברובים, בטילי אר.פי.ג'י ובחומרי נפץ. הדופן הכפולה של האונייה אמורה היתה להיפתח בלב ים, והמחבלים, על סירות גומי, עתידים היו להתקרב לחוף במרכז הארץ, ככל הנראה לבת ים, עם אור הבוקר.

לפי התוכנית, הצוות התוקף אמור היה להשתלט על אוטובוס, על כל נוסעיו, ולהתפרץ למחנה הקריה. מטרתו היתה להגיע אל הקצונה הבכירה של צה"ל ואפילו אל שר הביטחון - לא פחות - ולקחת כמה שיותר בני ערובה. בתמורה לשחרור בני הערובה, תיכננו באש"ף לדרוש את שחרורם של 150 אנשי פתח שהיו כלואים בישראל. עד לביצוע, נמל הבית של האוניות היה בעיר ענאבה שבמזרח אלג'יריה, סמוך לגבול תוניסיה.

כשלצמרת הפיקוד בצה"ל נודע על תוכניתו של אבו ג'יהאד - הוחלט לסכל את הפיגוע בכל מחיר. מטבע הדברים, המשימה הוטלה על חיל הים. מפקד החיל דאז, בן?שושן, נכנס לתפקידו בסוף ינואר 1985. "בימים ההם היה רעש גדול מאוד על הכוונה לבצע את פיגוע הראווה", הוא משחזר, "עשינו שינוי בקונספט והחלטנו לעבור מהגנה למתקפה. לא היתה אופציה אחרת. נכנסתי לתפקיד רק זמן קצר לפני כן - וכמו שאתה רואה, לא היו לי מאה ימי חסד".

התכנון היה לשגר כוחות לאלג'יריה בניסיון להטביע את שתי האוניות במרחק כמעט בלתי נתפס של כ?2,900 קילומטרים מישראל. במקביל, הוגברו הסיורים בסביבת ישראל למקרה שהלוחמים יגיעו לאלג'יריה באיחור - כלומר, לאחר שאחת האוניות כבר יצאה לדרך כשהיא עמוסה בחומר נפץ ובמחבלים צמאי נקמה.

"זה היה תסריט דמיוני"

"היו כאלה שהתייחסו לניסיון הפיגוע הזה כתסריט דמיוני", מספר בן?שושן, "שלא לדבר על האפשרות לסכל פיגוע כזה בנמל שנמצא במרחק כה רב מישראל. כולם, אפילו בדרג הגבוה ביותר, התקשו להאמין שניתן לשגר לשם לוחמים ושהם יצליחו לפגוע באוניות האלה בשטח אויב מבלי להתגלות, אבל ידענו שלא יהיה צ'אנס שני".

רק בדיעבד התברר שגם אם התסריט דמיוני, שחקנים מוכשרים מסוגלים להפוך אותו למציאות. תוך התרעה של שעות אחדות בלבד, יצאו לים ארבע ספינות טילים (סטי"לים) והפליגו לעבר אלג'יריה. שתיים מהן הובילו לוחמים משייטת 13 ושתיים נועדו לחיפוי. "בסך הכל השתתפו במבצע בין 200 ל?250 חיילים, ובהם לוחמי שייטת 13", משחזר קצין בכיר שהיה על סיפון אחד הסטי"לים.

כשבכירי הפיקוד בצה"ל דיברו על תסריט דמיוני, הם כנראה ידעו על מה הם מדברים. כל מי שיצא אי פעם לים יודע שקשה מאוד לחזות את תנאי ההפלגה - על אחת כמה וכמה כשמדובר בהפלגה ארוכה במיוחד. ואכן, התנאים שעימם התמודדו הלוחמים היו קשים מאוד. כל מי ששוחחנו עימו הדגיש עד כמה המשימה היתה מורכבת ומסוכנת. מזג אוויר סוער, גלים בגובה חמישה מטרים, רוח חזקה, תקלות טכניות רבות - וזוהי רשימה חלקית בלבד.

מעט מאוד פרטים פורסמו לאורך השנים על מבצע "דרך נץ", ובעיקר על הקשיים בביצועו. כשממדי אותם קשיים נחשפים, לא נדרש מאמץ מיוחד כדי להוקיר את מקצועיותם ואת עוז רוחם של המשתתפים בו. רבים מהקצינים שעימם דיברנו מציינים כי ייתכן שמכל הפעולה, דווקא החלק הפשוט היה זה של לוחמי השייטת שהצמידו את חומרי הנפץ ל"מון לייט". "החלק הקשה היה כל המסביב", הם טוענים.

"ידענו שהעיקר זה לשגר את האנשים המיומנים ביותר, כאלה שיוכלו להתמודד עם כל תקלה", מוסיף האלוף בן?שושן, "אם הים סוער, לא פלא שכולם מקיאים. אבל העיקר הוא לא להיות סמרטוטים בעקבות זאת ולהמשיך לתפקד למרות הכל". מפקד המבצע היה מפקד שייטת 3, תת?אלוף (מיל') שמעון מאיר, כיום מנכ"ל חברת "דרמה וויפס". "היה לנו מעט מאוד זמן להתכונן, פחות מיממה", שיחזר, "לוח הזמנים היה צפוף והיינו צריכים להגיע מהר לאלג'יריה. מראש ידענו שהמבצע ייערך מעבר לכל הגבולות המוכרים לנו, ושמדובר במבצע מורכב מאין כמותו, ראשית בגלל אילוצי הזמן ובדיעבד בגלל כל התקלות בדרך". והיו לא מעט כאלה.

"כל מה שיכול היה להתקלקל - התקלקל", נזכר בתסכול אלוף (מיל') ידידיה יערי, מפקד הקומנדו הימי באותה תקופה, לימים מפקד חיל הים וכיום מנכ"ל רפאל, "היו הרבה אלתורים, פתרנו המון בעיות בדרך. היו המון תקלות".

"ימאות ממדרגה ראשונה"

"קשה להאמין, אבל כמעט מהדקה הראשונה שהיינו בים המבצע היה רצוף תקלות", נזכר אלוף משנה (מיל') חיים געש, אז מפקד פלגת סטי"לים וכיום ראש המועצה המקומית פרדס חנה?כרכור. "תקלות במנוע, מכ"ם שהפסיק לעבוד, התגלו מים בדלק ואפילו נפער סדק באחד מחלקי הסטי"ל", מספר געש, "מדובר במבצע שהיה מלא ברגעי מבחן ובהחלטות גורליות. 'דרך נץ' היה מבצע יוצא דופן במקצועיות ובעוז הרוח של כל מי שהשתתף בו. נעשתה עבודה נהדרת במזג אוויר בעייתי ביותר, על גבול הבלתי אפשרי. זו היתה דוגמה לחזון שמשולב בעוז רוח אדיר".

אלוף (מיל') עמי אילון, אז מפקד פלגת סטי"לים בחיפה ולימים מפקד חיל הים, התבקש לשלוח למבצע את אחת הספינות שבפיקודו - אח"י קשת. אלא שאשתו של מפקד הספינה היתה בהריון מתקדם, והוא ביקש שלא לצאת למבצע. "החלטתי להקפיץ את חזי משיטה, שהיה מפקד הספינה אח"י ניצחון (שבאותה עת היתה בטיפולי אחזקה, א"ש)", מספר אילון. תת?אלוף (מיל') משיטה, כיום ראש מטה המאבק למען השבת החייל החטוף גלעד שליט, קיבל טלפון בחצות.

"נאמר לי 'יוצאים למבצע ארוך טווח ודרוש מפקד', ונשאלתי אם אני מוכן. מיד עניתי בחיוב. זה היה בחול המועד פסח", מספר משיטה בדיוק כאילו קיבל את שיחת הטלפון אתמול. "הבנתי את מורכבות המבצע שנבעה מהטווח שלו, מאופי הפעולה שהיינו צריכים לבצע בנמל שלא פעלנו בו מעולם, ומהזמן הקצר שהיה לנו כדי להכין את המבצע. מעבר להפעלת הסטי"ל, אנחנו מדברים על עבודת ימאות ממדרגה ראשונה".

"הספינה שקיבלתי, אח"י קשת, היתה חדשה יחסית בחיל הים. היה לה צוות אורגני, אך היא היתה בלי מפקד. הבאתי איתי את יובל צור, שעד זמן מה לפני המבצע היה סגן מפקד אח"י קשת. יואב גלנט (כיום אלוף פיקוד הדרום, א"ש) נכנס לתפקיד סגן מפקד אח"י קשת זמן קצר לפני כן - ויצאנו להפלגה".

ארבעה סטי"לים יצאו לדרך. היה עליהם להגיע לאלג'יריה בהקדם. עוד בדרך התחילו להתעורר קשיים לא פשוטים: צריכת דלק גבוהה מהמתוכנן (בשל המהירות), מנועו של מכ"ם החיפוש של אחת הספינות התקלקל, ואם לא די בכך - גם ים קשה שגרם לסדקים באחד מהכלים החשובים שהותקנו על הספינה.

אם אין לחם - תאכלו מצות

אך אלה לא היו האתגרים היחידים בדרך: ההפלגה יצאה ליעדה המרוחק בחול המועד פסח, והרבנות הצבאית לא איפשרה להעלות לספינות דברי חמץ - כך ש"המשלחת" נאלצה לאכול מצות עד לחזרתה לישראל, כשבועיים לאחר שעזבה. "רק זה היה חסר לנו אז", צוחק אחד הקצינים שהשתתף במבצע.

רמת הסיווג היתה כה גבוהה, עד שחוץ משניים או שלושה קצינים בכל סטי"ל, החיילים לא ידעו לאן מפליגים, מה המטרה ולכמה זמן עוזבים את הבית. קצין באחת הספינות סיפר כי "חלק מהחיילים נכנסו ממש לחרדה בדרך. הם מאוד פחדו מהלא נודע, ואצל חלקם הפחד השפיע על התפקוד. תחשוב על זה שאפילו כשלוחמי השייטת היו על המים באלג'יריה, רוב האנשים על הסטי"לים לא ידעו מה המשימה. זאת ועוד, יש אנשים שעד היום לא יודעים שהשתתפו במבצע הזה".

ההפלגה התבצעה בדממת אלחוט. "בגלל שהמכ"ם שלי הלך, הייתי צריך לשמור על טווח ראיית עין מהסטי"ל המוביל", מספר משיטה. בספינת הפיקוד היו מפקד שייטת הסטי"לים ומפקד המבצע שמעון מאיר, מפקד פלגת הסטי"לים חיים געש, ומפקד הקומנדו הימי ידידיה יערי.

"אחת הבעיות היתה לעבור את המיצרים שמצפון למלטה בלילה - שם יש תעבורה של עשרות אוניות בקטע צר מאוד - ואני הייתי בלי מכ"ם. כבר בדרך אילתרנו אפשרות עם גלגלות וחבלים כדי לתפעל את המכ"ם, כך לפחות היתה לי תמונה של כיוון ההפלגה בגיזרה הקדמית", מוסיף משיטה. לדבריו, אם לא די בכך, "גם גילינו סדקים חמורים באחד מחלקי הספינה".

לאחר מסע שנמשך כשבוע התקרבו ספינות חיל הים לחופי אלג'יריה. ההגעה ליעד בוצעה אחרי החשיכה, ובסטי"לים נערכו להורדת לוחמי השייטת. בשונה מהתנאים שבדרך, הים היה שקט מאוד, מה שמכונה בחיל הים "ים אפס". בדממת אלחוט התקרבו הלוחמים לכיוון החוף, ומשם המשיכו לבדם הצוללנים של שייטת 13 שסחבו חומר נפץ.

עד מהרה התברר שרק אחת האוניות - ה"מון לייט" - עוגנת בנמל. הצוללנים איתרו אותה והדביקו על דופנה את חומרי הנפץ עם מנגנון השהיה. "בקושי הצלחנו לעמוד בלוח הזמנים", מספר יערי, "ניצלנו כל דקה. לדעתי, העבודה הכי קשה היתה לאתר את האונייה בנמל, כי היו שם המון אוניות. אסור להתבלבל: בסופו של דבר, האחריות הכבדה ביותר מוטלת על אותו לוחם שמדביק את המוקש לאונייה, והם עשו עבודה יוצאת מן הכלל".

"צריך להבין שכל המאמץ הזה בוצע כדי להביא כמה חבר'ה אל מתחת לכלי שיט עוין, להצמיד לו מוקש ולהוציא אותם משם בשלום", אומר יערי, שבהמשך יוסיף כי "שלב ההעמסה, כשהיינו צריכים להעלות את לוחמי השייטת בחזרה לסטי"לים, היה הטראומטי ביותר". יתר הקצינים שעימם שוחחנו לא מטילים שום ספק ביכולת המרשימה שהפגינו לוחמי השייטת, אולם מדגישים שהיה זה רק קצה הקרחון בהשוואה לאתגר שהציב המבצע כולו, בעיקר מה שאירע ב"שלב ההעמסה".

השלב הבא, שהתברר כבעייתי ביותר במבצע, היה להעלות את לוחמי השייטת בחזרה לסטי"לים. במהלך הלילה החלו לנשב רוחות מהחוף הדרומי של צרפת, המכונות "רוחות המיסטרל", שבתוך זמן קצר עוררו גלים גבוהים. בינתיים, המתינו ארבעת הסטי"לים בדריכות בנקודת האיסוף. "ללא ספק, החלק הקשה ביותר היה להעלות את הלוחמים", נזכר מפקד המבצע, שמעון מאיר.

"לא זוכר מזג אוויר כזה"

"ב?28 שנות שירותי בחיל הים אני לא זוכר מזג אוויר כזה", מספר געש, "הוא היה מטורף. אני מדבר על גלים של חמישה מטרים, רוחות של 50 קשר. והשעון תיקתק. היינו צריכים להעלות את אנשי השייטת לסיפון לפני אור ראשון. לפתע הבנו שבגלל הרוחות, היינו (הסטי"לים, א"ש) קרובים מדי לחוף, והיה חשש כבד שנתגלה".

משיטה מעיד כי "הקושי היווה מעמסה של ממש והיה צורך בגילוי פיקודי ומקצועי, תחת מגבלות ים שהן מעבר לכל מגבלה מוכרת בעבודת ימאות עם כלי שיט של השייטת".

"לא היה לי מכ"ם, כך שלא היה באפשרותי לדעת מה קורה מסביבי. כדי להרים את לוחמי שייטת 13 הייתי צריך להפנות את הירכתיים של הספינה לגלים. הבעיה המרכזית היתה שאת ההפלגה בחזרה התחלתי בעצם עם חרטום לכיוון החוף האלג'ירי, מבלי לדעת באיזה טווח אני נמצא ממנו. חמור מזה, הספינה היתה כל כך קרובה לחוף ששמעתי את הגלים מתנפצים וידעתי שאני בסכנה די גבוהה עד כדי, חלילה, האפשרות שהספינה תעלה לחוף".

"במצבים כאלה יש על הסיפון סכנת חיים של ממש. כל הפניית דופן לגלים יכולה לגרום לנפילת חיילים למים, או חלילה כבל שחותך את סיפון עלול לפגוע או אפילו להרוג חייל. ובכל זאת, יותר מפעם אחת הפניתי דופן לגלים, בידיעה שקולה שאני מסכן חיי אדם, ובלבד שהספינה חלילה לא תעלה על החוף".

העלאת לוחמי השייטת נמשכה זמן רב. הלחץ היה בשיאו, זמן הזריחה התקרב והסטי"לים היו קרובים מדי לחוף. בגלל הקשיים נשקלה בכובד ראש האפשרות להעלות אך ורק את הלוחמים, ולהטביע את האמל"ח. "למזלי", אומר משיטה, "בניסיון האחרון שביצעתי, כמעט עם אור ראשון, הצלחנו בקושי רב להתחבר עם הכבלים. זו היתה אחת הפעמים הבודדות שראיתי את לוחמי השייטת די מפוחדים".

"ההפלגה הזאת מתחה את הסטי"לים לקצה גבול היכולת שלהם", מספר בהתרגשות קצין שהיה על הסיפון. "הצלחנו לסיים את העמסת האמל"ח", נזכר שמעון מאיר, "דקות אחרי ההעמסה אירע הפיצוץ שהטביע את ה'מון לייט'".

סיכול סופי בחופי הארץ

אך גם לאחר שתם "שלב ההעמסה" המסובך והספינות יצאו לדרך חזרה לישראל - נותרו עוד קשיים. מלאכת האלתור, שאותה העלו אנשי הסטי"לים לרמה של אמנות, לא הסתיימה. "מיד עם היציאה שלנו משם הבחנתי בתקלה בראש מנוע, וגם גילינו שיש חדירה של מים לחלק ממכלי הדלק", משחזר משיטה, "הרקע שלי כקצין מכונות, יחד עם קצין המכונות שלי, איפשר לנו לנטרל את הראש הזה, ובעצם להפליג עם אחד הראשים מנוטרל. זה עושה רעש בלתי נסבל אבל מאפשר למנוע להמשיך לעבוד".

הסטי"לים חזרו בשלום, אולם המשימה טרם הושלמה. רק אחת מהאוניות שרכש אש"ף פוצצה, ועדיין היה צורך דחוף לאתר את ה"אטווירוס".

הערנות סביב חופי ישראל הוגברה - ועד מהרה התברר שלא לחינם. ה"אטווירוס" כבר עשתה את דרכה לישראל כשבירכתיה כעשרים לוחמים פלשתינים ועל סיפונה שמונה אנשי צוות. אוניית הטרור זוהתה מול חופי דרום הארץ לילות ספורים לפני יום הזיכרון. לוחמי אח"י מולדת, בפיקודו של סא"ל דני הלוי, ביקשו ממנה להזדהות, אלא שהתגובה היתה שיגור טיל אר.פי.ג'י.

צעד זה גרר תגובה מהירה של ספינת חיל הים, שהחלה לירות לעברה. הפגזים הראשונים גרמו לפיצוץ אדיר של חומרי הנפץ שהכילה האונייה העוינת. "הספינה של דני הטביעה את האטווירוס מיד. בתוך פחות מעשר דקות היא נעלמה מהמסך", משחזר בן?שושן. בישראל נשמו לרווחה.

היכולת הנדירה שגילו כל הלוחמים שהשתתפו במבצע לא נעלמה מעיני הפיקוד העליון של צה"ל, ומעוררת השתאות עד היום. "כל הצוות פרץ גבולות וטווחים, היכולת היתה מעוררת התפעלות", מעיד משיטה - שזכה בעצמו לשבחים רבים מהקצונה הגבוהה. "הביצוע היה מעל ומעבר לסטנדרטים הגבוהים שהורגלנו אליהם", אומר עמי אילון, "לכן המלצתי למפקד חיל הים להעניק לו צל"ש". "מבחינתי זה היה המבצע המרוחק ביותר והמורכב ביותר, והתמודדתי עם כל סוגי הקשיים: צוות חדש, עבודת ימאות, מצב ים קשה ותקלות", סיפר משיטה השבוע.

"מבצע 'דרך נץ' היה הצלחה בכל קנה מידה", מסכם בן?שושן, "והוא חידד מסר לאויבינו: לא משנה איפה תהיו, אנחנו נגיע אליכם".